<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער ראשון</h1>
<h2>דף קה.</h2>
תנו רבנן והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. לפיכך כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, אע"פ שהיא פת של חולין, ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה. ואפילו נטל אותן שלא מחמת אכילה, לא יאכל עד שיטול שתי ידיו מחמת אכילה, וכן כל דבר שטבולו במשקין צריך נטילת ידים.
ומים אחרונים של אחר אכילה אינן מצוה אלא חובה, מפני שאדם אוכל מלח אחר סעודתו, ושמא יש בתוכו מלח סדומית שמסמא את העינים, או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, וכן אם מדד המלח צריך נטילת ידים מטעם זה, ולפיכך אין מברכין על מים אחרונים מטעם זה, לפי שאינן אלא לשמירת גופו ולא למצוה. אבל המברך ברכת המזון צריך לברך על מים אחרונים, ממה שאמרו בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ופירש הראב"ד ז"ל שעל המברך הוא אומר שם שצריך נטילת ידים, מפני הברכה שצריך לברך, ובשאכל דבר מזוהם דוקא, וכמו שאמרו שם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. ומאחר שמן הכתוב הם מים אחרונים למברך ברכת המזון, אף הן צריכין ברכה, ומברך על רחיצת ידים, ולא על נטילת ידים מפני שאינן צריכין כלי, ואין לשון נטילה נופל אלא על הכלים. ודבר מזוהם פרשו מקצת המפרשים שכל דבר שאינו קרב על גבי המזבח קרוי מזוהם וצריך רחיצה בברכה, ודבר הקרב על גבי המזבח אינו קרוי מזוהם, כדאמרינן בעלמא בהמה דקרבה על גבי המזבח פסקה זוהמתה. אבל הראב"ד ז"ל פירש שדבר מזוהם הוא כל דבר לח שנסרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם ואינו צריך נטילת ידים באחרונה מן הכתוב, אלא משום חובה, ואין מברכין עליהן.
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות, רוצה נוטל רוצה אינו נוטל, שאינו אלא לנקיות, ולפיכך אין צריך לברך עליהן. אבל אכל גבינה ורצה לאכול בשר, חובה ליטול ידיו. ודעת רבינו הרב נ"ר שאין צריך לברך עליהם, ואע"פ שמצוה עליו לרחוץ עד שלא יאכל בשר, לפי שאין זו מצוה קבועה, שאילו ביום אוכל בלא רחיצה, כל שרואה שאין בידו לכלוכי הגבינה. ויש מגדולי המורים שהורו שצריך לברך עליהן על רחיצת ידים.
מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה אחר נטילה, לפי שפעמים שהמים השניים אין הולכין כל כך כמו שהלכו הראשונים, ויחזרו הראשונים ויטמאו את הידים. ומים אחרונים צריך להשפיל ידיו למטה, כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, וכן מפרש בפרק ראשון של סוטה [ד' ע"ב]. מים ראשונים ניטלין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע, ואחרונים אין ניטלין על גבי קרקע, אלא על גבי כלי או עצים וקש ודבר אחר. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן ואפילו חמין שהיד סולדת בהם, אחרונים אין ניטלין בחמין אם הן חמין שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמא, שאינו יכול לשפשף בהם. אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.
<h2>דף קו.</h2>
כל שצריך נטילת ידים, והטביל ידיו בנהר או במי מקוה, אינו צריך דבר אחר. וכן כתוב בהלכות גדולות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל. ומברך על טבילת ידים, כמו שמברך בטבילת כל גופו שטובל שם. אבל ה"ר יונה ז"ל היה סבור שאין מברכין אלא על נטילת ידים, דהיכן צונו על טבילת ידים, אבל על נטילת ידים צונו מוהתקדשתם, ויש בכלל מאתים מנה, שמחמת חיוב הנטילה שצונו אנו מטבילין עכשיו את הידים, ולפיכך מברך על נטילת ידים שהיא העיקר. וכן ראוי לעשות. ואם הטביל ידיו במקוה שאין בו שיעור ארבעים סאה, או במים שאובין שבקרקע, לא עשה כלום. שאין המים שאובין מטהרים את הידים אלא בנטילה מכלי ולא בטבילה. וכן לקחת בידו אחת מן הנהר או מן המקוה ולרחוץ ידו השנית, לא עשה כלום וידו טמאה, שאין כאן לא נטילה בכלי ולא טבילה. וכן כתוב בהלכות גדולות. וידו אחת בשטיפה בנהר או במקוה וידו אחת בנטילה מכלי, ידיו טהורות. וכן מפרש בפרק שני דגיטין [ט"ו ע"א].
המים שנפסלו משתית בהמה, כגון שהם מלוחין או ריחן רע עד שלא ישתה מהן הבהמה, בכלים פסולין לנטילת ידים. ובקרקעות, אם יש בהם ארבעים סאה, כשרין להטביל בהם את הידים, שהרי כל גופו טובל בהם, ואם לטבילה החמורה כשרים כל שכן לידים. היו עכורין הרבה עד שאין הפרה שוחה ושותה מהן פסולין, אפילו בקרקעות, בין לטבילה בין לנטילה. ואם הפרה שוחה ושותה מהן כשרין. וחמי טבריה במקומן בקרקע, אם יש בהן ארבעים סאה, מטבילין את הידים, ואם הם בכלי אין נוטלין מהן לידים, בין בחמין בין בצונן. וכן אם הפליג מהן בקרקע עצמו בבריכה, ואין בבריכה ארבעים סאה, אע"פ שהן מחוברין למעיין, אין נוטלין מהם לידים. שאנו גוזרין בהפלגה זו, שמא יבא ליטול מהן בכלי. היין כשר לנטילת ידים, בין שנתן לתוכו מים בין שלא נתן בתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני שמזלזל בו, ואין מזלזלין באוכלין להפסידן.
כל הנוטל ידיו לאכילה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, מפני שזו מצות חכמים היא, שתקנו מים ראשונים משום סרך תרומה, [פירוש, שמתוך שרגילין ליטול ידיהם לחולין יהיו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם לתרומה. ובתרומה היא הנטילת ידים חובה, כי סתם ידים (יין) קודם נט"י תורת שניות עליהן לטומאה ופוסלין את התרומה.] וסמכו הדבר על הכתוב. ומצוה לשמוע מהם, שנאמר על פי התורה אשר יורוך. וכיון שמצוה הן צריכין ברכה על נטילת ידים.
פירות של חולין ובשר או גבינה או ירקות אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לאלו הרי זה מגסי הרוח. בד"א בשאין ידיו מטונפות, אבל אם היו ידיו מטונפות הרי זה צריך רחיצת ידים, מפני הברכה שצריך לברכה עליהן. ובד"א במי שאוכלן בפני עצמן, אבל על ידי טבול במשקה, צריך נטילת ידים, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. השותה כוס של יין או של שאר משקין צריך ליטול ידו אחת, אותה שנוטל בה את הכוס, שמא יגע במשקין שבכוס. וכן האוכל פת הבאה בכסנין וכיוצא בהם לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהן נוטל ידו אחת ודיו. במחנה פטורין מנטילת ידים בתחלה, מפני שהם טרודים. וחייבין באחרונה מפני הסכנה.
<h2>דף קו:</h2>
עד היכן הוא נטילת ידים בראשונה עד סוף הפרק, שהוא סוף הכף המחובר לקנה הזרוע. ויש אומרים שאין צריך כי אם עד סוף פיצול האצבעות, במקום שהם מחוברות אל הכף. בד"א למים ראשונים, אבל למים אחרונים נראה לרבינו נ"ר שאינו צריך רק עד הפרק השני של אצבעות, שאין מגיע למעלה משם לכלוך המאכל. וכן כתבו מקצת מן המפרשים ז"ל.
וכל דבר שחוצץ בגוף בטבילה, חוצץ בנטילת ידים. ולפיכך צריך שלא יהא תחת הצפורן טיט או בצק כל כך שיהא הוא מקפיד עליו, ולא גלד שעל גבי המכה, שכל אלו חוצצין בטבילה כדאיתא במסכת מקוואות. אבל אם הוא מועט כל כך שאינו מקפיד עליו או גלד לח, אינו חוצץ בנטילת ידים, אע"פ שלענין טבילה רגילין הכל ליטול משום חומרא. ובעלי התוספות ז"ל אמרו, שצואה אינו חוצצת כלל, לפי שאינה מהודקת. והכי איתא במסכת מקוואות, מי שהיו ידיו צבועות, אם מלאכתו בכך, אע"פ שיש ממשות הצבע על ידיו, ואינו מקפיד עליו, אינו חוצץ. כמו שאמרו בפרק דם חטאת רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ. ומי שאין מלאכתו בכך והיו ידיו צבועות, אם יש מממש הצבע על ידיו הרי זה חוצץ, שהרי הדיו היבש חוצץ והלח אינו חוצץ. וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי, אין אותו הצבע חוצץ, בין לנטילה בין לטבילה.
אמרו חכמים במסכת יומא [ל' ע"א], הלכה בסעודה, יוצא אדם להשתין מים, נוטל ידיו ונכנס, ופירשו שם מפני שצריך לשפשף ניצוצות הניתזין על גבי רגליו, כדי שלא יראה ככרות שפכה. לפיכך פסק רבי יעקב ז"ל, שהיוצא להשתין מים, אם לא שפשף בידיו אין צריך ליטול ידיו, שפשף בידיו, כשנוטל אין טעון ברכה. והרי זה דומה למי שהיו ידיו מטונפות בטיט ובצואה, שאין צריך לברך על נטילת ידים. ואפילו אשר יצר לא היה מברך רבינו מאיר ז"ל, אבל רבי יצחק ז"ל היה רגיל לברך אשר יצר.
כבר בארנו שהסח הדעת פוסל את הידים. כיצד, היה יושב בסעודה ויצא לדבר עם חבירו והאריך בדברים עמו, כשהוא נכנס נוטל שתי ידיו. וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ, שלא בפני המסובין, אלא נכנס ונוטל בפניהם, כדי שלא יחשדוהו שלא נטל. בד"א כשגמרו לאכול והם עדיין מסובין על השולחן לשתות, אבל לא גמרו לאכול נוטל ואפילו מבחוץ שלא בפני המסובין, שהכל יודעין, שהכל דעתן קצרה לאכול בלא נטילת ידים. ומי שיודע שדעתו קצרה הרבה, אפילו לשתות נוטל מבחוץ אם ירצה, שהכל יודעין שדעתו קצרה ליכנס עד שיטול, שמא יצטרך לאכול בעוד שהן מאריכין על השלחן, ואין דעתו סובלת לעשות כך.
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו, ובלבד שיזהר שלא יטנף ידיו ולא יטמאם ולא יסיח דעתו מהם. וכן כתב רש"י ז"ל. וממנה אנו למדים שמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו, צריך נטילת ידים על שם אכילה. וכתב רבינו חננאל ז"ל, שאפילו כשמתנה עליהן, דוקא בשעת הדחק, כגון במקום שאין שם מים מצויים אלא מעט. אבל שלא בשעת הדחק, שהמים מצויין שם הרבה, כל זמן שרוצה לסעוד, צריך ליטול ידיו סמוך לסעודה, וכלישנא קמא דגמרא. ויש מי שאומר דבין כך ובין כך ידיו טהורות, ונוטל בשחרית ומתנה עליהן כל היום כלו, ואפילו במקום שהמים מצויין הרבה, וכן דעת גדולי המפרשים ז"ל.
<h2>דף קז.</h2>
מכח נותן כיצד, הכל כשרין ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן, וכן מקבלין מים מן הגוי ומן הנדה, ואע"פ שיש אוסרין, לא נראו דבריהם. היו המים מקלחין מן הסלון שיש בו בית קבול של רביעית, או מן הנקב שבחבית, או שהטה אותה על צדה וכיוצא בו, ונטל ידיו מן הקלוח, או ששפך הקוף על ידיו, יש אוסרין ואומרים שאין נוטלין אלא מכח אדם וכמו שכתבנו למעלה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל. וקצת מן הגדולים ז"ל פסקו שאין מעכב בנטילה אלא כלי ושעור ומראה ומלאכה, אבל לא כח אדם, וכן דעת ה"ר שלמה ב"א נ"ר.
כתב בעל הלכות גדולות בשם רב אחא משבחא ז"ל, שיכול אדם לשפשף ידיו בתוך כלי של מים שיש בו רביעית ולאכול, ומברך על נטילת ידים, שרחיצה היא זו. וכן מוכיח במסכת זבחים. אבל אם הכלי מחובר לקרקע, הרי זה אסור לפי שאין דינו ככלי אלא כקרקע, וכל שבקרקע אינו מדין נטילה אלא מדין טבילה, וטבילה אינה במי שאובין כמו שאמרנו. וזהו ששטיפת הידים בתוך השוקת לא עלתה לו כלום, לפי שהיא מחוברת לקרקע כמו שמפורש למעלה.
וכמה שיעור המים לנטילת ידים רביעית לוג, שהוא שיעור ביצה וחצי ביצה לכל שתי ידים ולא פחות. ואם נטלו שנים מרביעית בקלוח אחד שלא יפסיק הקלוח, יצאו ידי נטילה, כדתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים, וכגון שידים של זה למטה מידיו של זה, והקלוח יורד לידיו של זה, ומידיו של זה לידיו של זה, ידי שניהם טהורות. ואע"פ שפחת שעור הרביעית כשהן מגיעין לידיו של שני, ידי שני טהורות, מפני שבאין משירי טהרה. ויש מתירין אפילו כשנוטלין זה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל הראשון ליטול מהם היה בהם רביעית, והראשון נראה לי עיקר. היה בכלי חצי לוג, נוטלין ממנו על ענין זה אפילו שלשה ואפילו ארבעה. היה שם לוג שלם נוטלין מהן אפילו מאה. ובד"א למים ראשונים, אבל למים אחרונים לא נתנו בהם חכמים שיעור, אלא רוחץ עד שיעביר הזוהמא מידיו, בין שהיו המים מרובין בין שהיו המים מועטין.
כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים. בשיעור, שיהיה במים רביעית לכל שתי ידים. ובכלי, שיהיו המים שנוטלין מהן בכלי. ובמים, שלא יהיו פסולין לנטילת ידים. ובנוטל, שיהיו המים באין מכח נותן. והרי אנו מבארין כל אחת ואחת, שיעור המים, כבר נתבאר למעלה. בכלי כיצד, צריך שיטול מכלי מחזיק רביעית כשהוא יושב שלא מסומך. אבל אם אינו מחזיק רביעית, או שאין בתוכו רביעית בשעה שמתחיל ליטול ממנו, אין נותנין ממנו לידים. וצריך להיות הכלי שלם כשמשימין בו המשקה, שאם נקוב ככונס משקה, שאם משימין הכלי הנקוב בתוך המים ויכנסו המים לתוכו אינו כלי. בד"א שהנקב במקום שיצאו משם כל המים, עד שלא ישאר בכלי שעור לקבל רביעית, [שאז] אין נוטלין ממנו לידים. אבל אם הוא במקום אחר שמן הנקב ולמטה מקבל רביעית מותר. ובלבד שלא יהא השבר גדול עד שמעלה אותו מטומאתו, שאין זה כלי אלא שבר כלי. והרב בעל התרומות ז"ל כתב שצריך שלא יהא נקב במקום שהמים עוברים משם כששופכין על ידיו, לפי שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו. אבל אם המים יוצאין דרך הנקב ונופלין על ידיו ודאי ידיו כשרות, שזה דומה לכלי שבו ברזא שמותר ליטול דרך הברזא.
אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים ולא בחרסים ולא במגופת החבית, לפי שאין יושבין שלא בסמיכה, ואין עליהם תורת כלי. ואם תיקן המגופה לנטילה וכן החמת שנתקנה לישב שלא מסומך, נותנין מהם לידים, שהרי עשויין לקבל משקין. אבל שק וקופה אע"פ שתקנן אין נותנין מהם לידים, לפי שאינן עשויין לקבל מים. כלי גללים וכלי אדמה ובכל הכלים נוטלין לידים ובלבד שיהיו שלמים. השוקת שדולה האדם בידו ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות, והניח ידו בשוקת, ועברו המים ושטפו על ידיו, לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן כח נוטל על ידיו. ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים ששטפו על ידיו מכח נתינת האדם, עלתה לו נטילה. וכן אם ניקב הדלי בכונס משקה, ומקלח מצד זה הנהר ומצד זה השוקת, הרי זה חיבור ומטבילים בה את הידים, שהרי זה כמי שמטבילין בנהר עצמו. אם אין שם מי שיתן על ידיו המים, הרי זה נוטל בידו אחת מן הכלי ונותן על ידו השנית, ומכח כלי קרינא ביה מאחר שבא על ידו אחת תחלה מן הכלי. וכן כתבו בתוספות בשם רבינו יעקב ז"ל. אבל הרב ר' משה בר מימון כתב אם אין שם אדם יניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו ויטול, או נוטל ידיו וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. ולקבל מחפני חברו ויטול, הרי זה אסור לדברי הכל, שאין כאן כח כלי, וכן מפרש במסכת משקין פרק ראשון. [ומים שבחבית ויש בו ברזא, יסיר הברזא ויחזירנו בכל שפיכה ושפיכה, וקרינן בהו שפיר כח גברא כיון שעל ידי הסרת הברזא באים המים. ולא דמי לחבית שמוטה על צדה דקיימא לן כרבי יוסי דפוסל. אבל אם לא החזיר הברזא בין שפיכה לשפיכה דמי לחבית שמטה על צדה.
<h2>דף קז:</h2>
המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים. והאוכל עצמו צריך נטילת ידים, ואע"פ שאינו נוגע במאכל אלא אחר הוא המאכילו, והוא הדין האוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, אע"פ שהוא נותן לתוך פיו. ואסור לזלזל בנטילת ידים. וצוויין הרבה צוו חכמים על נטילת ידים, והזהירו על הדבר שאפילו אין לו מים אלא כדי שתיה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן. צריך אדם לנגב ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים, כאילו אוכל לחם טמא. והנוטל ידיו באחרונה אינו [צריך] ניגוב, והרמב"ם ז"ל שכתב מנגב ואחר כך מברך ברכת המזון, לא נראו דבריו. ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, ולא יפסיק ביניהם בדבר אחר. אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו אסור, עד שיברך ברכת המזון.
